מכירים את הביטוי 'הטבלה משקרת'? ובכן, כך קרה, לדעתי, במונידאל 2010. כי אי-שם באליפות העולם לכדורגל בדרום-אפריקה, לא רק ספרד זכתה.
איך?
הבה נבחן, ראשית, את מניפת הגביע – ספרד. אם מביטים על הסגל, ומעל לכך על האחד-עשר הפותחים, קל לזהות את הנבחרת עם הקבוצה מברצלונה, ועימה הקישור הבלתי נמנע אל חבל ארץ קטלוניה. ומהי קטלוניה, אם לא עם מובלע בתוך אומה, המבקש לו מנדט משל עצמו. מה יצא מכול זה (ונעזוב כעת את השאלה, אם הקטלונים הינם אכן עם נפרד מן הספרדים) - שאומה ספרדית שלמה צוהלת ומתאחדת מאחורי עם אתני המבקש להיות מופרד ממנה. כי זה מה שקורה תחת אירועי ספורט מונומנטאליים שכאלו. זה מה שמתרחש בליבם של מיליונים לאחר שנבחריהם מביאים הביתה כול סוג שהוא של גביע – הם צוהלים ושמחים, אוהבים ומתחבקים, ומבקשים בליבם את הזהות, את ההשלמה, את האיחוד עם אהוביהם.
זאת ספרד. ומה על גרמניה?
גרמניה זכתה רק במקום השלישי. (והינה אנקדוטה קלה: שעדיף, לטעמי, לסיים במקום השלישי על-פני המקום השני. כי המסיים במקום השלישי חותם לפחות עם ניצחון ועם תחושה של הישג במשחקו האחרון, ואילו המסיים שני חותם עם הפסד ותחושת תסכול). אך מלבד למדליה, מה עוד הביאו עימם הגרמנים הביתה? שימו לב: כפי שהתרחש ב - 2006, אז יצאה גרמניה 'מן הארון' וחזרה לשמוח ולהתפאר בלאום שלה, עניין שהיה לטאבו מאז סוף מלחמת העולם ה-II, כך התרחש גם עתה. כי כולם יצאו לצהול ברחובות ולתקוע בזמבורות של הרכב עם כול ניצחון, כולם תלו דגל שחור-אדום-זהוב על המרפסת או על האוטו, כולם נדחסו כמו סרדינים בפאבליק-וויואינג, וכולם תקעו בווזלות עם כול שער של מולר. אך מה עוד קרה במונדיאל הזה ללאום הגרמני, והפעם – ברחבי העולם? כן, גם ברחבי העולם החל העם הגרמני להתנער מן הקונוטציות הנוראות הצמודות אל שמו. גם ברחבי העולם החל העם הגרמני לשוב לאיטו אל היותו 'גרמני' ולא 'נאצי'. ולא רק ברחבי העולם, ידידיי היקרים, כי גם בארץ ישראל! (מדהים, כיצד ישראל לא נכללת בדרך-כלל במונח 'רחבי העולם'). כן, מוזר ככול שהדבר ישמע, לפתע החלו אלפים בישראל לאהוד את הנבחרת הגרמנית. האם זה אפשרי? כך מסתבר. כי מי שקרא מאמר ספורט בעיתונות הישראלית בתקופת המונדיאל, מי שדיבר עם חבר או עם בן-משפחה, לפתע שמע דברים כמו: 'איזה ניצחון מרשים דפקתם על ארגנטינה!' או, 'כמה רציתי לראות אתכם בגמר', או 'איזו נבחרת יש לכם, מה?!' (רבים בארץ נוטים לזהות אותי עם הנבחרת, עם השפה, או עם מזג-האוויר במדינה בה אני חי). כן, ישראלים רבים זנחו את אהדתם הבלתי מתפשרת (והבלתי נתפשת) לנבחרת האנגלית (שהובסה) ולנבחרת הכתומה של הולנד (שמתעקשת להתחמק מהישגים), ועשו את דרכם דרומה אל גרמניה. רבים לפתע אומרים, שעם כמה שזה קשה צריך כבר להודות: שהנבחרת של יוגי משחקת כדורגל נהדר, פתוח ומהנה, ושממש, אבל ממש כייף לראות אותה! וכך קרה שבמשחק חצי-הגמר ישבה בעיר חדרה חבורת אנשים בגיל העמידה, ביניהם אבי, אנשים שנולדו אל תוך מדינה מתהוות מתוך צלקות השואה, והם מחולקים ביניהם: כמה מעודדים את ספרד ורוצים ביקרה, ואילו כמה – תראו אותם, איך הם לא מתביישים – קוראים בשמם של שווינשטייגר, לָאם הכבש הקטן והנסיך פולדי, והם רוצים ביקרה! לא זאת בלבד, אלא שפרשנים ובעלי טורים בעיתונות – אנשים מכובדים! – משבחים את המשחק ההתקפי, השוטף והכול-כך יעיל (טוב, יש דברים שלא משתנים) של הגרמנים. והם עוד מתבטאים להם ככה חופשי שחור על גבי לבן! ואיש יותר לא משמיע הערות מעליבות (גזעניות? כן, גזעניות! כי מי שמכנה את כול הגרמנים 'נאצים', הרי שהוא גזען, לא פחות מן הנאצים עצמם!), ואיש יותר לא רוצה שהנבחרת הזאת תפסיד, רק כי היא מגרמניה!
'יש כדורגל אחר בגרמניה' הדהדה כותרת עיתוני הספורט בארץ. יש כדורגל אחר בגרמניה. האם זה לא כמו לומר: יש גרמניה אחרת?
